כתבה מעניינית מתוך עכבר העיר - התפרסמה בנובמבר 2008 מאת:תהל פרוש

העלו חרסה

יום רביעי 19 בנובמבר 2008 00:40 מאת: תהל פרוש

כלים תוצרת לפיד, נעמן וחרסה נכחו בכל בית בעשורים הראשונים של המדינה, אלא שבשנות ה-90 תעשיית הקרמיקה הישראלית נמחקה סופית. כעת מסתמנת התעניינות גוברת בכלים ומחיריהם בשוק המקומי והבינלאומי מזנקים

 

עובדות במפעל חרסה שנסגר.

העבודות נמכרות כעת באי-ביי

"לפני כמה ימים נכנסתי לגלריה צדדית ברחוב בן יהודה בתל אביב וראיתי כד גדול שנראה לי מוכר מאוד. שאלתי את הבחור שעובד שם אם הוא יודע מאין הכד הזה, והוא ידע לומר רק שהוא מישראל. אני התעקשתי לדעת מי יצר אותו, והוא, אמר בואי נראה, והפכנו את הכד וראינו על התחתית את השם שלי. התרגשתי מאוד. מתברר שבעל הגלריה קנה את זה לעצמו".

את הסיפור הזה מספרת פנינה זמיר-עמיר, קרמיקאית תל אביבית בת 79, שהיתה העובדת הראשונה במחלקה לקרמיקה אמנותית במפעל חרסה, ומאוחר יותר המנהלת האמנותית של המחלקה, בשנות ה-60 המוקדמות. מפעל חרסה היה חלק מתעשיית קרמיקה מפוארת שפעלה בארץ במשך חצי מאה, דעכה ונמחקה מהתודעה ההיסטורית המקומית. תעשייה זו, שפעלה החל בשנות ה-30, מנתה בשיאה עשרה מפעלים. המרכזיים שבהם היו חרסה, נעמן ולפיד, שכולם נרכשו בשלב מסוים על ידי קונצרן כור; לצדם פעלו פלקרמיק, בית היוצר, ברור חיל, קדר, קרמוס, קרנת וכפר מנחם. המפעלים החשובים היו מרוכזים בחיפה, שאף כונתה "בירת הקרמיקה".

"זה הרי סיפור מאוד עצוב ולדבר על זה אומר לשפוך מלח על הפצעים", אומר שמעון בדר. בדר היה המעצב הראשי של נעמן, המפעל הגדול ביותר, שייצר כלי פורצלן גם לבית הנשיא, לשגרירויות, קיבוצים ומלונות. הוא עבד בנעמן 40 שנה, משנת 1957 עד סגירת המפעל, עיצב מאות דגמים, וחווה מקרוב את קריסתה של תעשיית הקרמיקה הישראלית. "תעשייה כזאת לא תהיה כאן גם בעוד אלף שנה", הוא אומר.

מושא תשוקה

ההתעניינות המחודשת בכלי קרמיקה שיוצרו בישראל החלה כבר לפני כמה שנים. יש בהם מסחר שוקק באינטרנט (באתר אי-ביי), הם נמכרים בשוקי יד שנייה בחיפה ותל אביב ואף בבתי מכירות קטנים בניו יורק. ייתכן שראשית השינוי ביחס לתחום היתה בתערוכה "אגרטלים Made in Israel, 1933-1996" שהוצגה לפני ארבע שנים במסגרת הביאנלה לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. את התערוכה, שהיתה רגע של גאולה לקרמיקה התעשייתית המקומית, אצר הארכיטקט אריה פרנקו, מורה באקדמיה לאמנות בצלאל והבעלים של גלריה "שי אריה" לאמנות עכשווית בתל אביב, יחד עם בן זוגו שי הינדי.

כלי קרמיקה של מפעל חרסה (אוסף זאב בן ציון) (תצלומים: תומר אפלבאום)

בתערוכה, שבה ריכז פרנקו בתאים דחוסים מאות ואזות, הסתובבו אנשים וראו פיסות מעברם מול העיניים. פתאום, מסביר פרנקו, כשהכלים הוצגו במוזיאון, הם איבדו את הנחיתות שלהם ונהפכו שוב למושא תשוקה. הוא מתאר איך הלך בין האנשים ושמע אותם אומרים, "אם אני הייתי יודע, לא הייתי זורק את זה מהבית".

כשפרנקו מדבר על הקרמיקה התעשייתית המקומית, מצב רוחו מתקלקל. "זה דבר בסיסי כלי אוכל. זה הכי ברור שכל עם יעשה את הכלים שלו. מנקודת מבט רומנטית יש בזה כאב שהתעשייה לא קיימת", הוא אומר. "כשעשיתי את התערוכה אנשים ראו את עצמם ואת אמא שלהם וסבתא שלהם באגרטלים".

פרנקו התחיל להתעניין בתחום לאחר שחזר מאיטליה, בראשית שנות ה-90. "למדתי שם ארכיטקטורה וכשחזרתי לישראל, פתאום הבחנתי בכלים האלה בשווקים. בעיקר בחיפה, שם היו רוב המפעלים". היה צורך במבט שנרכש בחוץ לארץ כדי להבחין בכלים הללו, אף שהשווקים היו מוצפים בהם, אומר פרנקו. הוא החל לקנות כלים בפרוטות, החליט לכתוב עליהם דוקטורט ואסף חומר תיעודי רב על התעשייה שנמחקה.

ככל שהעמיק לחקור גילה כי "ההיסטוריה של תעשיית הקרמיקה הישראלית היא בור שחור". לדבריו, הוא חש שזמנו דוחק להשלים את המשימה שנטל על עצמו, מכיוון שאמני הקרמיקה שלקחו חלק בתעשייה הישראלית כבר מבוגרים מאוד. הוא מזכיר למשל כי נחמיה עזז, פסל ואחד האמנים הבולטים בקרמיקה התעשייתית, שעיצוביו משיגים את המחירים הגבוהים ביותר בתחום, מת לפני שבועיים.

חברת לפיד (אוסף צבי אלחייני בשיתוף רומן ברונפמן)

תערוכה נוספת שסימנה את המבט החדש על תעשיית הקרמיקה הישראלית היא זו שאצרה אינה ארואטי והתקיימה לפני שנה וחצי במוזיאון אהרון כהנא ברמת גן. התערוכה הציגה כלי חרס - לשימוש ביתי ולקישוט - ממפעל חרסה, מהשנים 1956-1965 שבהן היתה במפעל מחלקת אמנות, רובם בעיצובו של עזז.

ארואטי נזכרת בצער כי כיצד מפעל מסוים שקיים עד היום לא היה מעוניין לקחת חלק בתערוכה שאצרה. "אני מתפלאה שהם לא מציגים שם אפילו ויטרינה עם הכלים שהם ייצרו", היא אומרת. "הם לא מתעניינים בכלל בהיסטוריה שלהם. בכל ארץ אחרת המפעל היה מתגאה בתצוגה של כלים". עם זאת אומרת ארואטי, "אני מזהה חזרה לכלים הללו בשנים האחרונות. יש הערכה מחודשת אליהם והביקוש במכירות פומביוות גבוה מההיצע".

עם הפנים לאירופה

רעיה גרינברג, בתו של קורט מוסברג, שהקים את מפעל הברזל נחושתן ואת מפעל לפיד לכלים סניטריים ב-1951, זוכרת כיצד נפלה ההכרעה להתחיל לייצר כלי קרמיקה. "אבי למד כלכלה ופילוסופיה בברלין", היא מספרת, "הוא הקים בית מסחר אבל המלה סוחר לא היתה נחמדה והוא רצה להיות תעשיין. הוא הקים את מפעל לפיד לסניטציה, ובגלל שהיו תנורי ענק וחללים בין התנורים, חשבו איך למלא אותם והגיעו לצד השימושי אמנותי". אמנית הקרמיקה שהעלתה את לפיד לתודעה, כותב גדעון עפרת במאמרו "ראשית הקרמיקה הישראלית 1932-1962", היתה אליזבת כהן שב-1952 הצטרפה למפעל, נשארה בו 24 שנים ואחר כך הקימה את מחלקת הקרמיקה בבצלאל.

אבל ב-1958 מכר מוסברג את המפעל לחרסה, לאחר שחש כי לא יוכל להתחרות בו. לדברי רעיה גרינברג, "לא היה לו קל למכור, כי הכלים דיברו אליו מאוד; היתה בבית גאווה בכל מוצר חדש, התרגשות גדולה, כי היתה סביב זה אווירה אמנותית ואווירה של 'אנחנו עושים משהו שאין'".

גרינברג אומרת כי תוצרת לפיד נחשבה בשעתה לנגישה מבחינת המחיר, אבל לא המונית. "כשהיו קונים סט לחתונה היו קונים סט לפיד - זה היה נחשב", היא אומרת. גרינברג אף מספרת שלחתונתה שלה עיצבו במפעל סט מיוחד.

לדבריה, בכלים של לפיד לא היה ניסיון ליצור שפה ארץ ישראלית מקומית, אלא לחקות את אירופה - אבל האליטה הייקית שבה הסתובבו הוריה אירחה עם כלי הפורצלן והזכוכית שהביאו איתם מאירופה, לא עם התוצרת הישראלית. בביתה שברמת חן, מספרת גרינברג, אין אוסף כלים של לפיד - את הדברים שהיו לה נתנה למוזיאון וחילקה לילדיה.

חברת לפיד (אוסף רעיה גרינברג) ומפעל חרסה (אוסף זאב בן ציון)

האם הכלים שנעשו בישראל עוצבו מתוך מחשבה על יצירה שראלית מקורית או אולי, כפי שאומרת גרינברג, עוצבו תוך כמיהה לאירופה? התשובות על כך חלוקות.

לדברי זאב בן ציון, מהאספנים המרכזיים של כלים ממפעל חרסה, יש צורך להבין את ההקשר שבו פעלה התעשייה. "בשנות קום המדינה ובשנות ה-50 וה-60, הייצור פנה לפולנייה המקומית, שרוצה שהבית שלה ייראה כמו ארמון ורסאי, ולתיירים שרצו לקחת מזכרת מהארץ. העיצוב הזה היה מצוין. מי שהיה כאן קנה דברים שהיו דומים למה שייצרו בחוץ לארץ לפני שנות המלחמה".

בן ציון, שעבד בתעשייה הצבאית לפני שנהפך לאספן, מספר כי "היינו מקבלים לחגים סט כלים של לפיד או נעמן; המפעלים היו צריכים לדבר יותר לטעמם של האנשים ברחוב וככה קיבלנו סטים שלמים דרך ועדי העובדים. אני חושב שזרקנו אותם". על בחירתו לאסוף קרמיקה מקומית הוא אומר: "זה איסוף שהוא יחסית זול. בעבר זה היה כמה עשרות שקלים לפריט, מכיוון שאין הערכה לנושא הזה; עכשיו זה אולי כמה מאות. כלי של חרסה שראיתי עכשיו נמכר באי-ביי ב-70 דולר. הכלים היקרים ביותר של קרמיקה תעשייתית לא עולים יותר מ-2,000 שקל, ומדובר בכלים מיוחדים באמת. בשוק הפשפשים דורשים יותר, אבל הכלים עומדים שם שנים".

ארואטי אומרת כי "לא השקיעו בפיתוח טעם ישראלי המקומי. אנשים קיבלו פיצויים מגרמניה, בסוף שנות ה-50 התחילו לנסוע לחו"ל, לחקות את האמריקאיות והאירופאיות, וגמרו להתעמק בשורשיות; הם רצו לרכוש מהתרבות האירופאית והאמריקאית העכשווית".

האדריכל צבי אלחייני, החולק אוסף עם חבר הכנסת לשעבר רומן ברונפמן הכולל 500-700 כלים של לפיד, מספר שקרה לו לא אחת בחו"ל שהוא התלהב מכלי קרמיקה שחשב שהוא של לפיד, ואחר כך הבין שהוא מגרמניה. "הבנתי שהיתה העתקה. בשנות ה-50, למשל, יש סדרות של לפיד שרואים בהן השפעה של פינלנד".

למרות זאת, אלחייני מזהה מגמות מקבילות בארכיטקטורה ובקרמיקה הישראלית, המנסות לחקור את הזהות המקומית. "כפי שקרה בתחומים אחרים, בהחלט מתרחש מעבר מרוח הזמן לרוח המקום בוואזות של לפיד. רואים איך עבודות משנות ה-70 יש בהן את ירושלים ויש בהן אבן ואבסטרקט של כיפות - דבר שלא היה בוואזות בשנות ה-50 וה-60. אחרי שנות ה-70 יש חיפוש של זהות".

גם אלחייני מזהה עלייה בהתעניינות ובמחירים בתחום: "מה שקרה בארבע-חמש שנים האחרונות הוא שדברים שיכולת לקנות פעם ב-50-60 שקל נמכרים היום בכמה מאות שקלים".

פרנקו אומר כי "זה לא מקרי שרוב האנשים שעסקו בקרמיקה הגיעו ממרכז ומערב אירופה. אם עושים חתך טיפולוגי לעבודות רואים שאלה אותם כלים אירופיים. האוריינטליזם לא נוכח שם. זה במובן מסוים טבעי, מכיוון שאין מסורת תעשייתית במזרח אלא רק במערב". מצד שני, אומר פרנקו כי עם הזמן כתב היד ניסה ללכת לכיוון האוריינטליסטי: על הכלים הופיעו איורים דתיים וגיאוגרפיים של כנרת ובית לחם, התימנייה האקזוטית, הפרדסים, מגדל וחומה.

מי שיוצא מן הכלל בניסיון ליצור אסכולה ישראלית בקרמיקה הוא נחמיה עזז, שעיצב כלים במפעל חרסה בבאר שבע וניסה מלכתחילה ליצור שפה מקומית. המפעל עבר לבאר שבע מחיפה ב-1957 כחלק מפיתוח הנגב. "עזז הוא סיפור אחר, ניתן לראות בעבודות של עזז את המדבר בבאר שבע, והוא היחיד שהממסד עשה לו עוול - הכלים של עזז שווים היום אלפי שקלים במכירות פומביות, ויש מי שאוסף רק אותו", אומר פרנקו. גם ארואטי אומרת כי עזז שאף ליצור אמנות מקומית שורשית, ואף לייסד זרם חדש של אמנות עיצוב תעשייתית.

מי האנשים שרכשו את הכלים הללו? אלחייני אומר כי עקב אחר נוכחותם בסרטים ישראליים. "את הוואזה של לפיד רואים בסרטים ישראליים אצל מעמד אשכנזי בינוני שהסתובב במשביר לצרכן - האשכנזים של מפא"י של השנים ההן. פחות רואים את הוואזות בסרטים מזרחיים".

שנאה עצמית

מדוע בעצם נסגרו קווי הייצור לקרמיקה בישראל? התשובה מורכבת. בדר, שב-1964 נשלח לעשות ריגול תעשייתי על ייצור פורצלן בגרמניה, אומר כי כוחות השוק והיבוא מסין הכריעו ומאשים גם את קונצרן כור, שבבעלותו היו לפיד, נעמן וחרסה. לדבריו, "הניהול של נעמן היה גרוע והוא נמכר ליבואן (ב-1996) שסגר את המפעל".

לדברי בדר, הקהל בארץ לא פנה עורף למוצרים שיוצרו במפעלי הקרמיקה הישראליים. פרנקו, לעומת זאת, טוען שהיה מעבר לרכישת חפצים מיובאים. "התעשייה הזאת לא התפתחה מכיוון שלא נתנו לה אורך נשימה", הוא אומר. "באירופה מייצרים קרמיקה מאות שנים - למרות כוחות השוק. לנו כחברה אין סנטימנטים כלפי הדבר הזה. יש שנאה עצמית כלפי התוצר שלנו. הטעם הישראלי", מוסיף פרנקו, "התנער באיזה שלב מהכלים הללו, הם זוהו עם גלותיות, עם ערכים ארכאיים. זאת אנאפלבתיות תרבותית".

חלק מאותם כלי קרמיקה מקומית שאנשים נפטרו מהם מתוך הכמיהה לחדש, אסף ערן בן ברוך, הבעלים של גלריה וינטג' בתל אביב (שנקראה כנען עד לפני שנתיים). הוא אומר שעד לפני כעשר שנים לא היה לזה שוק. "אלה היו כלים שהיו מגיעים מעיזבונות ותכולות של בתים. בתקופה ההיא עסקנו יותר בפורצלן אירופאי יקר, והתחלתי לראות שיש כלים עם חן ויופי ישראליים במחירים זולים. אנשים היו אומרים לי, מה אתה אוסף את הדברים האלה?; והיו כאלה שאמרו, אתה תעשה את המכה שלך. לפני ארבע שנים נהיתה לזה היסטריה - ואזה עלתה אז 500-700 דולר".

לדבריו, החזרה לכלים הללו נובעת מחזרה לרטרו בכלל. "כל המעצבים מנסים לעשות דברים בסגנון שנות ה-50 וה-60 וזה אורגינלי". הוא נזכר גם כי "אמא שלי אספה כלי לפיד כחול לבן, היום יש לה שני ארונות מלאים בזה, זה סדרה שנקראת 'ערבסק'. אכלנו על זה כשהיינו ילדים".